בית הקרנות, הספירה לאחור

בשנות השלושים ועד 1969 של המאה הקודמת בית הקרנות היה מוקד לפעילות אזרחית: הפגנות, עצרות, חגיגות ואירועים התקיימו בו, כשעל מרפסת המבנה עמדו פרנסי העיר ונבחרי הציבור מלווים את הקהל.

את המבנה תכנן האדריכל יוסף קלארווין (שתכנן גם את משכן הכנסת וממגורות דגון) על אדמת קרן קיימת לישראל כשהוא חושב על הציבור ומתכנן רחבה מרכזית להתכנסות, מעברים מקשרים בין המבנה לרחובות, קומת מסחר ועוד. בית הקרנות גם צופה אל בית השעון האייקוני – מבנה הדגל של שכונת הדר, שמחוגיו נעצרו לפני שנים ולא זזים עוד. עם השנים בית הקרנות רוקן מהפעילות ההיא, פעילות המסחר הפכה דלילה והמרפסת לא זוכה עוד לביקורים של נבחרי הציבור, פעילות אזרחית לא נרשמת בו.

בשנת 1969 קיימה עיריית חיפה את "שבוע הציור והפיסול" – אירוע אמנות שהתפרש בשכונת הדר. אחד מהמוקדים המרכזיים באירוע התקיים בבית הקרנות – ברחבה וכן במסדרונות הבניין, מתוך כוונה להוציא את האמנות מהגלריות והמוזיאונים הסגורים אל הרחוב.

במהלך אירוע "באוהאוס חברתי" תתקיים תערוכה בבית הקרנות וכן במעבר התת-קרקעי המוביל לרחוב הרצל. בהשתתפות האמנים שי זילברמן, חארדה כהן ליטמן, עופר ללוש, עידו מרקוס ובלו-סימיון פיינרו.  

רוצים לקחת חלק? הזדמנות פז לאמנים ואמניות להשתתף בפרויקט של הפסל עופר ללוש – פיסול בקלקר, במסגרת התערוכה. לפרטים: nir.namir@gmail.com

מיצג
"שייך לשום מקום וזמן אחר"
בלו-סימיון פיינרו
בהשתתפות: נדין קובטי , מירא קובטי, מוחמד רובי וכמיל אנטון

בית השעון נחשב למבנה המשרדים הראשון שנבנה בסגנון הבינלאומי בהדר שבחיפה, במחצית שנות השלושים של המאה הקודמת. הוא תוכנן על ידי האדריכל גדעון קמינקא ועליו הותקן שעון עירוני, ששירת את התושבים. השעון עבד במשך שנים, הפך לסמל ולנקודת ציון, אלא שבעשורים האחרונים המבנה איבד מזוהרו, התגלגל בין ידיים פרטיות, השעון עצר מלכת, ולא תוקן מאז.

האמן בלו-סימיון פיינרו הציע לתקן את השעון ולהפעילו מחדש כפרויקט אמנותי. בעל המבנה איש נדל"ן ממרכז הארץ סירב ודחה את הצעת האמן. האמן בצעד מחאה החליט על פעולה עירונית הפגנתית אל מול בית השעון במיצב בשם "שייך לשום מקום וזמן אחר". המיצב הוא פסל חי, גבר או אישה, שעומד כתמרור בצומת הרחובות המרכזית של הדר – כיכר בית הקרנות מול "בית השעון", ואוחז בידו עמוד אליו מחובר שעון בו המחוגים  זזים – אחורה. האדם המפגין מוחה על הזמן האבוד המתייחס להתפוררות המבנה והמרקם העירוני של שכונת הדר שהוזנחה במהלך השנים והפכה משכונה היסטורית שוקקת חיים שהייתה בעברה מרכז תרבות ומסחר למרחב פעולה של אנשי נדל"ן לעשיית רווחים מהירים על חשבון התושבים והמרקם העירוני.

מדברי  האמן, "המיצב מתייחס לזמן הזורם. אחר מה שאבד אל הזמן שהושג. המיצב הוא מסע בעקבות הזמן האבוד. מה שניראה עכשיו כתנועה קדימה ייהפך לתנועה לאחור. מה שהיה חומר-ממשות ייהפך לזיכרון ולזמן. המיצב "שייך לשום מקום וזמן אחר" מתייחס לזמן שאין לסכמו. נקודת הסיום היא גם נקודת ההתחלה".

בשבת, 30.11 בשעה 15:00 יתקיים מפגש אמן עם בלו סימיון פיינרו ברחבת בית הקרנות.

הצבה
"צעדת אחד במאי"
חארדה כהן ליטמן

חארדה כהן ליטמן, צלמת אופנה מהולנד הגיעה לביקור משפחתי בחיפה בשנת 1957 אצל מרים כהן (האמנית מרים ברוק כהן, שעבודותיה הוצגו בתערוכה "רציף פירמידה"). חארדה היתה אז נערה צעירה – סדרת צילומים שצילמה בצעדת האחד במאי אותה שנה, ליד בית הקרנות, תוצג בתערוכה "בית הקרנות, הספירה לאחור".

חארדה נולדה בברלין בשנת 1911 ולהולנד נמלטה להולנד עם תחילת השלטון הנאצי. היא פעלה בהולנד בוועד למען פליטים יהודים ולאחר המלחמה הוזמנה להעיד במשפטי נירנברג.

ביחד עם אליאס כהן, בעלה, היא יזמה והוציאה לאור עיתוני מלאכת יד ותפירה. חארדה, שהיתה כאמור צלמת אופנה, שימשה עורכת ראשית של "מריון", עיתון שהתמקד בתפירה, ו"אריאדנה", שהתמקד במלאכות יד. בני הזוג שמרו על קשר חם עם המשפחה ותרמו למוסדות וארגונים בישראל.

צילומים אלה, המוצגים כאן בראשונה, מציגים דימוי אחר לצעדות האחד במאי המוכרות מהארכיונים הציבוריים. ברבים מהצילומים הרשמיים נראים ראשי איגודים מקצועיים צועדים בסך בראש קבוצות פועלים עם תזמורות ותהלוכות במדים מזהים.

הצילומים של חארדה מצולמים מתוך קירבה לקהל המגוון ומשקפים את ריבוי העדות, שמחת האירוע ותחושת המקצב, התנועה והמעורבות. עדשת המצלמה מתמקדת בילדים, בשפת הגוף של הנערות והנערים, בספורטאים שנראים כמו כוכבי רוק. בכתובות המשתלבות במיצג הצבעוני המתקיים בזירת הרחוב וזורם עם הרחוב אל בית הקרנות ובית השעון – זה היה הלב הפועם של העיר.

מיצב
"התהלוכה"
עידו מרקוס עושה מיצב תלוי מקום ששמו "התהלוכה" ובו טפטים, פסלים וציורים שמתכתבים עם עיצוב חלונות הראווה וכולם נובעים מדימוי יחידני.