הדריון ובית ספר בסמת: יש דבר כזה "באוהאוס חיפאי"?

במבנה ההדריון המשוקם – הצמוד לבית ספר בסמת הנטוש, יוצג מקבץ תערוכות שעוסקות בבאוהאוס המקומי-חיפאי והפרשנות הערבית-יהודית שמתקיימת בו דרך שיתופי פעולה.

רשימת התערוכות: 100 מבני באוהאוס, מיצבים של לאה ארבוב ויעקב חפץ, נעמה הדני, רוני חג'ג' ומרדכי גומפל, רועי כהן, אלינה רום-כהן, מיצב בגלריית הזיכרון של ליאור גריידי ונרדין סרוג'י, ותערוכות בקומות הסטודיו, ציורי נירה לב, תערוכת מחווה לבסמ"ת, תערוכה של אדר' סרג'יו לרמן המתמקדת בהצלת עג'מי כמודל, וכן תערוכה לאדריכל והאמן משה גרשטל, תוכניות אדריכליות וציורים.
+ הדרכות בתערוכה יתקיימו בחמישי 28.11 בשעות 15:00, 17:00 ו- 19:00.

באודיטוריום הדריון יתקיימו פרפורמנסים, מפגשים, שיחי גלריה, סרט ותאטרון. לפרטים:
שישי באודיטוריום הדריון 12:00-20:00
שבת באודיטוריום הדריון 12:00-18:00

יש דבר כזה "באוהאוס חיפאי"?
משה גרשטל ושיתוף הפעולה הערבי-יהודי

כתיבה ומחקר: ד"ר גליה בר אור

התערוכה המרכזית במקבץ תוקדש לאדריכלות מודרנית ערבית-יהודית דרך פעילותו של האדריכל משה גרשטל, תוך חשיפה של דיוקנאות ורישומים של גרשטל, שטרם נחשפו לציבור. סיפור המבנים שתכנן גרשטל ללקוחותיו הערבים, מחקר על סיפור חייהם, ציורי דיוקנאות שצייר, רישומי נופי המבנים בחיפה, צילומים ותכניות של שוק תלפיות.

חיפה הצמיחה בתקופת המנדט תנופת בנייה ייחודית, אדריכלות מודרנית מרשימה באיכותה. יש המבקשים לייחד סגנון מקומי חיפאי לבניה הנרחבת בסגנון הבין לאומי בעיר. אלא שהסגנון הבין לאומי (או הבאוהאוס) הופץ בעולם כולו עם ההגירה ההמונית במחצית הראשונה של המאה שעברה. במה אם-כן מתבחנת הבניה הערבית-יהודית בחיפה מכל מקום אחר בעולם, או בקיצור, באוהאוס חיפאי, היש דבר כזה, ומה טיבו?

ככל הידוע, לא נעשה מחקר השוואתי המגדיר את ייחודו של הסגנון הבין לאומי בחיפה ביחס לערים מעורבות אחרות, למשל, יפו, ירושלים, או טבריה. בניגוד למוסכמה רווחת, בכולן אומץ הבאוהאוס על-ידי אוכלוסיות מגוונות, ערבים ויהודים, בריטים וגרמנים, מהגרים וילידי הארץ, ולא היה נחלת מהגרים בלבד. מרתק לבחון אם כן את האופן שבו שולב היסוד המקומי בהתאם לתנאים הפיזיים והאנושיים בכל אתר ואתר.

בהעדר מחקר השוואתי, ניתן להתוודע לצמתי פעולה של אדריכלים בעיר, להכיר באמצעותם את המרקם המקומי ואת חווית התקופה. המבנים שתכנן האדריכל משה גרשטל, ששיתף פעולה בין השאר עם טאהר קרמן ועם חנא (ג'ון) עספור, מהווים את אחת מגולות הכותרת של עבודת היחד שהצמיח המרקם החיפאי, וזאת למרות המתח הגואה של מלחמה וקונפליקט לאומי.

גרשטל תכנן מספר מבנים בכרמל הצרפתי, שהיווה אזור תפר ומפגש בין אוכלוסיות והתגוררה בו בין השאר שמנה וסלטה של האוכלוסייה הערבית נוצרית בחיפה (בה בנה עו"ד עספור את ביתו). גרשטל תכנן גם מספר מבנים באזור שוק תלפיות, שגם הוא היה לאזור תפר בין שכונות. בתקופת מצוקה התגורר גרשטל בקומת גג של מבנה דירות להשכרה שתכנן לטאהר קרמן ברחוב סירקין סמוך לשוק תלפיות.

נדמה שדופק יחסים מקומי עובר בחומרי הארכיון של גרשטל, כתבים, מסמכים, רישומי מבנים, דיוקנאות, שרבים מהם נחשפים  בפעם הראשונה באירוע באוהאוס חברתי. ציורי הדיוקנאות של עמיתיו הערבים וכן סיפור פעולתם המשותפת, מקרינים בדרכם משהו על אופי המרקם החיפאי המגוון. בסיפור זה שותפים ערבים ויהודים, מתכננים, אומנים ובעלי מלאכה, ופעולתם בצוותא מניבה שילוב של מסורת וחידוש.

גרשטל היה כמעט בן 50 כשהגיע ה-1935 לחיפה, אב לשני בנים צעירים הנאלץ לבנות בסיס חדש לחייו. את  הכשרתו כאדריכל קיבל בלבוב (למברג), לחם במלחמת העולם הראשונה כקצין חי"ר, המשיך את  לימודיו בווינה בבית הספר הטכני הגבוה (בחינת סיום בווינה עבר בינואר 1917). בווינה פעל ויצר פרויקט שיכונים משמעותי ברובע פלוריסדורף וב- 1922 היגר לרומניה. בבוקרשט תכנן כ-25 וילות מרשימות ועם עליית הפשיזם היגר לארץ ישראל. זמן קצר לאחר הגיעו לארץ, ב-1935, כבר קיבל לידיו את תכנון בנין קופת החולים בכרמל. אך היו אלה דווקא עמיתיו הערבים שבמובן הישיר ביותר נתנו לו בית, הזמינו פרויקטים בתכנונו ואף סייעו לו בעתות מצוקה.

כבר ב-1935 הוזמן לבנות בית מגורים לחנא (ג'ון) עספור, עו"ד ויועץ משפטי לחברות מובילות שהיה פעיל בחיים הפוליטיים והחברתיים של העיר. עספור, בן למשפחה פרוטסטנטית משפרעם,  בנה את הווילה בכרמל הצרפתי בצד וילות ובתי דירות של עשירי האוכלוסייה הערבית, נוצרית ברובה. הוא כיהן במועצת העיר חיפה, היה היועץ המשפטי של אגודת הפועלים הערבית פלסטינית ופעיל בוועד הלאומי הפלסטיני. ב-1945 עזב את הארץ והווילה שתכנן לו גרשטל היתה למועדון קצינים בריטיים. בתערוכה יוצגו הציורים שצייר גרשטל כשהחל לתכנן אותה, ציור לכל חזית, וכן הווילה שהפכה למועדון קצינים.

ייחודו של גרשטל כאדריכל היה בתפיסתו הרחבה החובקת גם תפיסת עומק של פרטי-פרטים. ייחודו היה גם באופן שבו ידע לשלב ידע העובר במשפחות בעלי מלאכה מדור לדור (למשל, אומנות הסיתות באבן) – לבין תפיסה חדשה, ישירה ופונקציונלית , אנליטית וגם פתוחה, ברוח האדריכלות המודרנית. ההבנה העמוקה של אפשרויות הפעולה באבן היתה פועל יוצא של עבודה סינרגטית וקשב לתרבות שהביא עמו סתת האבן המיומן שעמו פעל.

גרשטל היה אחד מקבוצה הולכת וגדלה של אדריכלים יהודים שפעלו בעיר ופתחו קשרי עבודה מבוססי אמון עם האוכלוסייה הערבית. כך למשל, האדריכל חיים הארי, תאודור מנקס ועוד. אדריכלים ערביים שפעלו בעיר, שתפו פעולה עם לקוחות מאוכלוסיות מעורבות, למשל, אחמד פארס, מנסור עזאם ואדריכלים נוספים.

באזור הכרמל הצרפתי, שבו תכנן גרשטל את הווילה של עספור, הוזמן לתכנן מספר בתי מגורים למשפחות פלסטיניות אמידות וכן תכנן פרויקט מיוחד של בתי דירות. כך למשל, תכנן באותו הרחוב (טשרניחובסקי), וילה לאמארי (ג'מיל) חביבי (ראו בציור) וכן תכנן וילה לאגנס חורי (עם ג'ובני בורה). גם אם השתנו הזמנים והתמתנה הבנייה בשנים שלאחר מכן, גרשטל הוזמן בתום מלחמת העולם השנייה לבנות וילה לסלח אדיב שביב, בעל קרקעות ובעל חנות גדולה בעיר,  שמוצאו במשפחה מוסלמית מדמשק. בווילה שתכנן לו גרשטל וגם בבית דירות בכרמל שבנה בהזמנתו, הוא שם דגש על הגן המטמיע את הגיון מסורת הבוסתן באדריכלות נוף פתוחה לנוף. הוא עשה שימוש במוטיבים של טרסות מדורגות, בשילוב נופי של מסורת מזרח ומערב בגינון הנשקף גם מהמרפסות.

במאי 1948, ילדי קיבוצי עמק הירדן "יצאו לגלות" לחיפה וסמוך לאותו הזמן, רבים מערביי חיפה עזבו בתיהם  ולא רבים עוד יורשו לשוב. פליטי הקיבוצים, אמהות וילדים, יושבו בבית הדירות שתכנן גרשטל לסאלח אדיב שביב וכן במבנה שתכנן אחמד פארס , עד תום המלחמה. מארבעת המבנים שלושה נמכרו לאנשי נדל"ן שהרסו אותם והקימו מגדלים. המבנה הרביעי האחרון, מועד בימים אלה לאותו הגורל עצמו, אלא אם כן, דבר מה ישתנה בחיפה, ומהר.

אבל הסיפור העיקרי שעדיין לא סופר, הוא סיפור יחסי האמון ושיתוף הפעולה הפורה שנרקמו בין משה גרשטל לבין טאהר קרמן. קרמן, שמוצא משפחתו דורות לאחור במחוז קרמן שבתורכיה, היה בן 10 כשהתייתם מאביו והגיע לחיפה עם אמו ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים. בהעדר אמצעי מחיה התגוררו השלושה בעליית גג של קרוב בתמורה לעבודה של קרמן בחנותו. משנדרשו לעזוב כעבור כשנה, יזם טאהר קרמן הצעיר עסק שהיה במהרה למשגשג, של מכירת מזון לנהגי שיירות בדרכם מחיפה לעכו ולנצרת. תמורת ארוחה לשייך המלמד, למד באותן השנים קרוא וכתוב וכן חשבון בסיסי. בגיל 14 כבר רכש חנות לתבואות ובהמשך, מפעלים זעירים, כגון מפעל לטבק, לקרח, למסמרים, לסיד, ואלה התרחבו לתעשיות ולחברות גדולות באמצעות שותפויות. השמיים הם הגבול. בעסקיו לא הבחין קרמן בין עדות ודתות ושיתף פעולה עם יהודים,  כך למשל, במפעל לחומרי בניה (שהתפתח לחברת "אבן וסיד" לעתיד) ובמפעל לסיגריות (חברת קרמן, דיק וסלטי) ועוד (ראו לוגו שיצר גרשטל לחברה). הוא הרחיב בהתמדה את עסקיו, רכש קרקעות לבניה, עסק במסחר סיטונאי, וסיפק לבריטים באמצעות חברה קבלנית עבודות סלילת כבישים וכן אספקת מזון למשטרת המנדט.

קרמן, כאיש עסקים מבריק היודע לאתר מצוינות, זיהה את הכישרון הבולט של אדריכל משה גרשטל. כאשר נפגשו, גילם כבר היה למעלה מארבעים (גרשטל מבוגר בשנים ספורות מקרמן) ועל אף הרקע השונה חוו השניים  ביוגרפיה של מאבק להישרדות. נדמה שניתן לחוש את הקרבה ביניהם בדיוקן קרמן שצייר גרשטל. הקשר ביניהם התמיד כנגד הקשיים שהערימה ההיסטוריה. קרמן אף נחלץ להצלת חיי הבן, אדריכל לאופולד גרשטל לעתיד, בעת שנקלע לצרה בקונפליקט הערבי-יהודי, והסיפור במלואו עוד יסופר (המידע מפי משה  גרשטל הנכד).

עם פרוץ המרד הערבי (1936) והחרם הערבי על עסקים יהודים שעליו הכריז הוועד הערבי העליון, יצא קרמן לביירות והמשיך ממגוריו שם בעסקיו בחיפה. ב-1940 שב לחיפה, נרתם למועצת העיר ברשות שבתאי לוי (חסן שוקרי נפטר בינואר אותה השנה), והיה לסגן המוסלמי לצדו של ראש העיר היהודי.

קרמן בנה את בית מגוריו בשוק תלפיות, ולא בכרמל הצרפתי, היכן שהתגוררה שמנה וסלטה הנוצרית של האוכלוסייה הערבית בחיפה. כמו הכרמל הצרפתי, היה גם שוק תלפיות לאזור תפר שאיכלס אוכלוסייה מעורבת. בית המשפחה נבנה בצומת רחוב סירקין ורחוב יחיאל ואילו בהמשכו של רחוב סירקין,  בנה קרמן בתכנונו של גרשטל בית דירות להשכרה. בתקופת מצוקה התגורר גרשטל בקומת הגג של מבנה זה. הבנין גדל המידות (יחסית לבתים ברחוב) מפתיע בפשטותו הצורנית ובגמישותו הפיסולית. הוא מושתת על מלבן קובייתי שכמו נסמך  על המלבן קובייתי סמוך המעובד באורח גולמי יותר. הגושים נבדלים זה מזה במסורת הסיתות השונה של האבן (ראו רישום ותצלומים).

בין השאר, עסק גרשטל בתכנון מבנים לחווה חקלאית-תעשייתית שהקים קרמן באיבטין (נוסדה ב-1928 ליד כפר חסידים), וגרשטל אף יצר לוגו למוצרים החקלאיים של החווה. ב-1948, כשהפך אזור התפר ברחוב סירקין למסוכן, עברה משפחת קרמן לאיבטין כשהיא משאירה מאחור את בית המשפחה המסורתי המושקע שברחוב סירקין. הנשים והילדים יצאו אז ללבנון, הגברים נשארו בחווה ורק לאחר מאמץ מיוחד של ידידי קרמן בישראל אוחדה המשפחה לבסוף בתום המלחמה, לא בלא משא ומתן ממושך. (ראו יאיר ספרן ותמיר גורן, "חוות קרמאן",  תולדות חיפה, העמותה לתולדות חיפה בטאון  10).

קרמן אמנם המשיך בעסקיו גם לאחר 1948 אך לא הצליח להתאושש מהחובות שנצברו בשנים הקשות וכן נאלץ להתמודד עם קשיים נוספים. רבים מנכסיו הוצאו למכירה, כולל בתיו ברחוב סירקין ורבות מאדמותיו אבדו. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1952, נפטר ונקבר בבית הקברות המשפחתי שליד החווה באבטין.

ב-11.11.2019 נפגשו בחווה באיבטין בנו של טהאר קרמאן, סמי קרמאן (שנולד בשנת 1928) ונכדו של משה גרשטל, שנולד כשסבו נפטר וניתן לו השם משה. סמי קרמאן התגורר ב-1952 בלבנון כאשר שמע ברדיו הודעה על פטירת אביו, טהאר קרמאן. הוא הצליח לעבור ברגל את הגבול והגיע לחוות קרמאן. הקשר עם אדריכל גרשטל חודש מיד וסמי קרמאן סיפר לנכד כיצד בנה את ביתו באותה השנה בתכנונו של אדריכל משה גרשטל שעמו המשיך לפעול ביחסי אמון והערכה הדדיים עד לפטירתו של גרשטל בשנת 1961.

המפגש המחודש בחווה באיבטין מוצג בהדריון בסרטה של מלי דה קאלו.
תצלומים: אורית סימן טוב

לצפייה בסרט "שפה משותפת" המתעד את המפגש >>

תיעוד
"באו-חיפה"

פרופ' גילברט הרברט היה ממייסדי היחידה לתיעוד אדריכלי שהוקמה בפקולטה לאדריכלות בשנים שבהן המודעות לתיעוד מורשת עבר כמעט ולא היתה קיימת. החל בשנת 1968, בה עלה לישראל מדרום אפריקה, פעל בחיפה ולימד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון שבה שימש גם כדיקן. היחידה לתיעוד אדריכלי שהוקמה בשנת 1975, הפכה על-ידו בשנת 1990 למרכז המחקר למורשת הארכיטקטורה ופרופ' גילברט פעל בה עד יציאתו לגימלאות.

לפני שלוש שנים, ב-2016, נחנך בניין "הדריון", כשלוחה של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בהדר הכרמל בחיפה – בנין מתומן (אדריכל שלמה גלעד) שהיה חלק ממתחם הטכניון ההיסטורי שבו פעל בית ספר תיכוני מקצועי בסמ"ת. תערוכת מחווה לפעולתו החלוצית של פרופ' גילברט הרברט תוצג בהדריון בשיתוף פעולה עם סטודנטים מהמרכז לשימור למורשת הבנויה בפקולטה לאדריכלות ותשולב בקטעים מראיון ייחודי עם פרופ' הרברט שקיים עמו יוצר הקולנוע מיכאל חנן, חצי שנה לפני פטירתו של הרברט. קטעי ראיונות אלה, הנחשפים בראשונה באירוע באוהאוס חברתי, מתמקדים בחלקי הריאיון שבו מתייחס פרופ' הרברט למושג הבאוהאוס ולשאלות הנקשרות בבאוהאוס בחיפה.
מפיק הסרט: מיכאל חנן (TVtale Productions)

מיצב
אלינה רום כהן

עוד בתערוכה יוצג מיצב של האמנית אלינה רום כהן הכולל פיסול בזכוכית, ברזל וחול. האמנית עוסקת במיצב זה במצבו הקיומי של אדם המהגר מארץ הולדתו לארץ אחרת, מנקודת המבט של מחסור בשפה, במזון, מחסור רוחני וכלכלי. הוא ישקף את תחושת התלישות והניכור של המהגר, אך גם את כוח ההישרדות שלו –  את היכולת, שלעתים נראית פלאית כמעט, לספק לעצמו הזנה באופן שלעתים נדמה כמעט עצמאי ממקום הימצאו החדש.

במסגרת המחקר על שכונת הדר ולציון 100 לבאוהאוס תתקיים תערוכה שעוסקת בבית ספר בסמת שפעל בשכונת הדר. האוצרת גליה בר אור חושפת פריטים ארכיוניים והיסטוריים מבית הספר המקצועי שבוגריו הם מבכירי התעשייה בישראל. עוד יתקיים בשישי 29.11 מפגש של בוגרי בסמת לדורותיהם.

ברחבת בית ספר בסמת והדריון יתקיים שחזור של כיתות בית ספר בסמת. במידה ומזג האוויר יאפשר זאת, במקום יתקיים פיקניק אורבני קהילתי בשבת בצהריים 30.11. 

"מאה על מאה"

100 בניינים מודרניסטיים בסגנון הבינלאומי בחיפה לרגל 100 שנה לבאוהאוס. אוצרים: אדר' וליד כרכבי- מנהל המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה. הגב' עדי רויטנברג- ראש תחום שימור במחלקה לשימור מבנים ואתרים.
צילומים: אלעד גונן, השלמת צילומים: סתו רויטנברג. תודות: לאגף הדוברות בראשותו של צחי טרנו על תמיכתו במימון הפרוייקט. לצוות המחלקה לשימור על עזרתו בהפקת התערוכה: אדר' גיא שחר והגב' חן שכטר.

אתם בוודאי שואלים מה הקשר בין בית הספר לאדריכלות, עיצוב, צילום וגרפיקה שנוסד בגרמניה בשנת 1919, לפני מאה שנה, לבין חיפה?! ובכן הידעתם שחיפה, מכילה את אחד האוספים הגדולים בעולם של אדריכלות הבאוהאוס או כפי שהיא ידועה בעולם: אדריכלות הסגנון הבינלאומי. ובכן חיפה מכילה את אחד האוספים הגדולים בעולם של מבני באוהאוס כפי שהם מכונים בארץ, מבני הסגנון הבינלאומי כפי שהם מכונים בעולם. הבאוהאוס שנוסד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כדי לאפשר פתרונות דיור עממיים וזולים יותר, התקיים בסך הכל 14 שנה עד שנת 1933, כשהמשטר הנאצי סוגר אותו ומפזר את צוות המורים והסטודנטים לכל עבר. אבל תרומתו הענקית להתפתחות האדריכלות
והעיצוב במאה העשרים ניכרת בכל פינה בעולם. בתחילת שנות השלושים עם הגעת
אדריכלים יהודים לארץ בעקבות עליית הנאצים לשלטון הם הביאו איתם את האג'נדה המודרנית החדשה שדגלה במינימליזם באדריכלות ובעיצוב, בניגוד גמור לאדריכלות הפומפוזית של סוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים.
חלק מאדריכלים אלה התיישב בחיפה בהיותה מרכז המנדט הבריטי האדמיניסטרטיבי בארץ. הם מצאו כר פורח לאג'נדה שלהם. כשאירופה הייתה עסוקה בהכנות למלחמת העולם השניה כאן יישמו את האג'נדה המודרניסטית. בתוך עשור במהלך שנות השלושים, צצו במרחב החיפאי מאות מבנים מודרניסטיים, מבני באוהאוס בגמר טייח, בקונטרסט מובהק לבנייני האבן הערביים המסורתיים בעלי פרטים אדריכליים מרובים.
למרות המינימליזם באדריכלות, אדריכלים אלה ידעו לתכנן ולבצע פרטים אדריכליים
מעובדים היטב ולהכפיף אותם לתנאי מזג האוויר בארץ: חלונות פס עם מצחיות (קורניזים) רחבים, חלונות חדרי מדרגות ברומטריים, פרגולות על גגות המבנים, שימוש נרחב בפרופיל בלגי עם זיגוג נרחב, סוגי טייח צמנטיים עמידים בפני מזג האוויר שלא נודעו כאן קודם, זאת תודות לבעלי מקצוע שידעו ליישם אדריכלות זו. רובה המכריע של השכונה היהודית ההיסטורית, הדר הכרמל נבנתה בסגנון הבינלאומי המודרניסטי, באוהאוס. קיימים בהדר דוגמאות מופלאות של מבני מגורים ומבני ציבור כגון מבנה שוק תלפיות שנבנו בראיה מודרניסטית פורצת הדרך. אבל לא רק בהדר הכרמל, מבנים אלה פזורים כמעט בכל רחבי העיר: בעיר התחתית, על הכרמל, בבת גלים ובמקומות אחרים ואפילו בשכונות הערביות של העיר.
חיפה בהיותה עיר מעורבת, בה חיו בכפיפה אחת יהודים וערבים עם נוכחות בריטית גבוהה, הייתה חשופה להשפעות הדדיות באדריכלות. תופעה ייחודית בחיפה, הינה אוסף של מבני "באוהאוס ערבי" שנבנו עבור האליטה הערבית המקומית ותוכננה ע"י אדריכלים יהודים מובילים. אלא שדוגמאות אלה נבנו מאבן מקומית בעיבודים שונים ולא בגמר טייח כפי שהיה
מקובל, ויצרו אוסף מרהיב באיכויותיו האדריכליות.
לראשונה אנו מגישים לציבור הרחב חשיפה רחבה של מבנים אלו שחלק מהם נמצא במצב פיזי קשה ודורש טיפול מידי.
שנת המאה לבאוהאוס, הינה הזדמנות נפלאה להאיר את הערכים האדריכליים שנמצאים בעיר הרב גונית שלנו ולהגיע לציבור הרחב במטרה להעלות את המודעות לשימור המורשת הזאת תוך הדגשת ייחודיותה ואיכותה בהשוואה למקומות אחרים בארץ.