קולנוע אורה: יש חיים בהיכל הוורוד

באירוע "באוהאוס חברתי" ייפתחו מחדש דלתות קולנוע אורה ויתקיימו בו מופעי סאונד ו-וידאו לשלושה ימים בלבד. בין האמנים המשתתפים: האדי חליל במחווה לאורי קצנשטיין ז"ל, הילה חסין ורויטל לסיק.

אירועים בתערוכה:
תזמורת החריקות, שישי, 29.11, 11:00.
אבינועם: השכן של קולנוע אורה. מפגש עם אבינועם כספי גרינפילד על נוף ילדותו מביתו השכן לקולנוע אורה. מוזמנים לבוא ולשתף זיכרונות. שישי 29.11, 12:00 ושבת 30.11, 17:30
הקרנת הקליפ "באוהאוס חברתי", הסטורי של הדר. שבת 30.11 בשעה 18:30

לעוברים ולשבים ברחוב הרצל נראה המבנה הוורוד בפינה כמבנה חצי נטוש שאין מה לחפש בו, אך מצפה להם הפתעה: "באוהאוס חברתי" מחזיר את המבנה לחיים לשלושה ימים, פותח שער צדדי למדרגות למעלה, לחלל האחרון שנותר מאולם היציע המפואר של מה שהיה פעם קולנוע "אורה".

אפשר לדמיין את קטע המסלול הזה, כפי שנראה עם חנוכתו של מבנה התאטרון/קולנוע לפני כמעט תשעים שנה; הנה מעלה המדרגות המצטלבות שחלקן עשוי מוזאיקה אדומה ומוליך ליציע, ואלה בירוק פונות לאולם הגדול. המבואה המושקעת של קולנוע אורה הפכה אמנם לחנות "צעצועי העולם", אך עדיין תוכלו לזהות את התקרה שכמו מתנפחת, בדומה לגוף ענק וגמיש רכון על קיר. בקצה האחורי תמצאו את תקרת התאורה העשויה זכוכית ושרידי מה שהיה פעם מזנון מחופה קרמיקה צבעונית.

והנה קולנוע אורה במלוא הדרו, וברקע השמים מתנוססות אותיות בלועזית המבשרות את הצגת הסרט הראשון: "החטא ועונשו". חלל היציע שנפתח לקהל באירוע "באוהאוס חברתי" נמצא בשורת החלונות העליונה של החזית הצפונית-מערבית הבולטת. הצילום בשחור-לבן לא מעביר את צבע קירות הקולנוע, אך הסגלגל (מצבו כיום) זהו אכן הצבע המקורי, כפי שבחן ואישר המומחה לשימור, וליד כרכבי.

הקליקו לקריאת המחקר המלא

התצלומים מעליית הגג

התצלומים ההיסטוריים שמוצגים כאן ובתערוכה הם באדיבות האדריכלים יעל וירון גרנות. צילם אותם יצחק קלטר, הצלם בוגר לימודי אדריכלות בחיפה, שהוזמן לצלם את הבניין לקראת חנוכתו ביום  23.12.1935 . למרבה המזל נמצאו התצלומים המופלאים בעליית גג שכוחה על-ידי האדריכלים הדר ורמי רון בעת שהוכן תיק התיעוד על-ידי גרנות.

כשמתבוננים בהם נשאר לדמיין את אות הפתיחה הניתן בצליל גונג, עמעום האורות משני צדי האולם כאשר מסך הקטיפה בצבע ארגמן נפתח לצדדים לחשוף את עומק הבמה וגובהה העצום. נדמה שצבע חאקי לא חסר לאיש והסגנון המהוגן התקבל היטב אצל המזמין ובעל הבניין, תנועת הפועלים בחיפה האדומה בימי המנדט הבריטי.

אבא חושי נשא תודות לעושים במלאכה, "מהפועל הפשוט ועד לאמן, ולמחבר התכנית פרופסור (אוסקר) קאופמן". תזמורת  הפועל ניגנה, מקהלת הפועלים זימרה, והקהל הריע מאלף ומאה מושביו שבאולם לשחקנית תיאטרון האוהל, לאה דגנית על "הדקלום וההטעמה" של "בוני הגגות" ליעקב אורלנד ול"הורה חדשה" של לאה גולדברג במוסיקה של ורדינה שלונסקי.

איפוק מודרניסטי

ביחס לתיאטראות מלכותיים הרבה יותר שתכנן האדריכל אוסקר קאופמן בבירות אירופה, הוא דווקא גילה באורה איפוק מודרניסטי. המבנים המוקדמים שלו נראים כמו מבליחים מעולם אגדה, כך התיאטרון העירוני בווינה מ-1907 או "בימת העם" (פולקסבונה) בברלין מ-1913.

ניכר דמיון בין האולם של אורה לזה של תיאטרון רנסנס שתכנן קאופמן בברלין (1926). ועל העדר מלאכת האומנות המרהיבה שבתיאטרון בברלין – מפצה יפי העיקול הנקי של מעקה היציע של אורה. אכן, הניקיון של הסגנון הבינלאומי שהופץ עם אדריכלים מהגרים בתקופה של הגירה המונית, אפשר את הנס המופלא: בחומרים זולים ובתנאים לא קלים, יצרו האדריכלים בפשטות ותמצות יצירה חדשה באמת, גמישה לשינוי ומעוררת השראה.

"להפיץ את תרבות הרוח והנפש"

אוסקר קאופמן ואויגן שטולצר שותפו הוותיק, בנו את המבנה במקביל לבניית תאטרון הבימה בתל-אביב. שניהם היו ילידי הונגריה, שהשלימו לימודי אדריכלות בגרמניה (בקרלסרוהה ובמינכן) והגיעו לארץ עם עליית הנאצים לשלטון. קאופמן, המבוגר משטולצר בכעשרים שנה (כשהגיע לארץ כבר עבר את גיל שישים), יצא את הארץ ב-1939 בדרכו לאנגליה אך דרכו נחסמה באירופה ולא הצליח לחזור. לאחר המלחמה היתה לו עדנה בהונגריה שבה פעל עד לפטירתו ב-1956. שטולצר נישא לאדריכלית יהודית סגל שהצטרפה בשלב מוקדם למשרדם ויחד עמה יצר מבנים משמעותיים בחיפה וברחבי הארץ.

וכאן חוזר סיפורנו לשגשוגו של קולנוע אורה, כפי שאיחלו לו מנהליו עם חנוכתו – "להפיץ את תרבות הרוח והנפש", והוסיפו: "מאמצנו המשותפים אפשרו את הקמת בניין זה, היפה ביותר בלב הדר הכרמל, על חלקת אדמה שוממה אשר רק לפני שנה היתה לאבן נגף לכל עובר" (2.12.1935, מכון לבון.1926-1931).

הקולנוע אכן פרח, אך מה שהווה – היה, כמו דבר לא השתנה. בחיפה האדומה גאה המתח בין חרדים לחילונים והרוחות שסערו בשנת 1940 התמקדו בשני עניינים: תנועת האוטובוסים בשבת וחילול השבת בקולנוע אורה, בבעלות פרטית אמנם, אך "בנוי על אדמתה של הקרן הקיימת לישראל". (הצופה, 26.12.1940).

בשנה שלאחר מכן, אסון שריפה גדע את פעילותו של קולנוע אורה. ב-25.11.1941 בשעה שתיים לפנות בוקר פרצה שריפה באולם. כעבור שעות ספורות כובתה האש שהספיקה להחריב את אולם המופעים ולגרום נזק קשה למבנה. המשטרה פתחה בחקירה.

שש שנים עמד המבנה בשיממונו וב-27.11.1947 נחנך מחדש. בעיתונות נכתב כי "ביופיו ובשכלוליו אף עלה על קולנוע אורה מאז" וכי בנוסף "לטעם הרב שהושקע בו (על-ידי האדריכל שטולצר והמהנדס י. ניימן)", הוא עודכן במכשור ובמתקני הבימה וכן במכונות ההקרנה החדישות שיובאו מארה"ב. ברוח התקופה הודגש כי כל השאר, תוצרת הארץ! כך הנברשת הענקית בת 16 זרקורים התלויה במרכז האולם (שאין מי שחווה את הסרטים באולם ולא זוכר אותה), השטיח העשוי גומי, הריהוט המוקפד והאביזרים כולם תוצרת הארץ (המשקיף, 27.11.1947).

שקיעה והתרוקנות

קולנוע אורה המחודש היה ללב הפועם של "חיפה האדומה" בשילוב בית הפועלים ותיאטרון האמפי. הוא קיים פעילות אינטנסיבית של אירועי סרטים, קונצרטים, כנסים והצגות מובילות שנהנו ממנגנוני הרמה משוכללים לתפאורות במה.

הוא פעל היטב ונעשה מאמץ לא פשוט לשמירתו: נראה כי אף באמצעות פסיקה בבית הדין של ההסתדרות, מנע  אדריכל מוניו גיתאי-וינרויב יוזמה של השוכרים לשלב ציורי קיר באולם (אינגרסול, מוניו גיתאי וינרויב,  2009, עמ' 83).

אלא שעשרות בתי הקולנוע של חיפה (ובהם 14 שפעלו בהדר לבדה) החלו להיסגר זה אחר זה בשנות השמונים למאה העשרים. לא רק המהפך העולמי בתפיסת בתי הקולנוע גזר את דינו של הריכוז המופלא של בתי קולנוע בהדר, אלא גם דינה של השכונה בה התקיימו: שכונת הדר שקעה, מתרוקנת ממוסדותיה האקדמיים והחינוכיים שהועתקו לכרמל, מנותקת ממוסדות המשפט והממשל שהועברו לעיר התחתית, חווה את התעצמות הקניונים שייבשו את עסקיה והסיטו לתחומם את התנועה הציבורית המקומית והארצית. שכונת הדר נשמטה בהדרגה מסדר העדיפויות העירוני, ואיתה גם נשכח קולנוע אורה.

בשנת 1990 קולנוע אורה נסגר. אלא שסיפורו לא הסתיים: החברה ששכרה אותו סרבה להשיבו לבעליו – ההסתדרות, וכך גם שמרה בידיה את אחיו הבוגר, קולנוע האמפי (שנסגר שלוש שנים קודם לכן). כידוע, גלגלי המשפט נעים בקצב משלהם, ובאותו הזמן המשיכה החברה השוכרת להחזיק במבנים הנטושים וסייעה להתדרדרותם. עד שנת 2003, אז ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, המחייב את החזרת המבנים להסתדרות. אלא שמבנה אורה החרב נמכר כבר ב-2002.

בראיון עם מרכזת המועצה לשימור במחוז הצפון, ניסה חוקר בתי הקולנוע, דוד שליט, להבין כיצד לא נכלל קולנוע אורה ברשימת המבנים לשימור, הוא הוסיף, כי "היא מתקשה להסביר מדוע". לא ייפלא, אם כן, שכתוצאה ממדיניות שימור תמוהה אישרה הוועדה המחוזית שינוי ייעוד של קולנוע אורה, והקמת מרכז מסחרי שייבנה במקומו (דוד שליט, גלובס, 19.9.2002).

סקר שימור שערך האדריכל ירון גרנות בעבור הבעלים החדש, הדגיש את משמעותו של המבנה וערכיו האדריכליים (בסקר השתתפו אדריכל דני טצה ואדריכל צביקה קורן, מצוות עובדי משרד י.י. גרנות אדריכלים). בהמשך לכך, ניסחה ועדת השימור של עיריית חיפה את הדרישות ברוח זו: "לכלול את המבנה הנ"ל ברשימת השימור וכמו-כן לאשר את השינויים המוצעים להכשרתו לצורכי מסחר". מרכזת הוועדה המחוזית לשימור ציינה בשיחתה עם שליט כי פעולת הוועדה, "האומרת דבר והיפוכו" מהווה סימפטום לפעולתה ככלל ולחוסר המודעות לנושא השימור בחיפה.

מי ששכנע את היזמים לשמור על חזותו החיצונית של המבנה, כך ציין שליט, היו אדריכלי הבעלים החדש (גרנית אדריכלים), אלא שהמסקנות לגבי עתידו של פנים הבניין נשאר כאמור פתוח – בהתאם לשימושים. מאחר והמבנה באותו הזמן לא היה ברשימת השימור, התקיים מושא ומתן בין מנהל יחידת השימור ובין היזם החדש לגבי היקף השימור. התוצאה משקפת את ההסכמה ביניהם: חיצוניותו של המבנה שומרה, כך גם צבעו המקורי של המבנה, וכן לובי הכניסה וחדרי המדרגות של הקולנוע – המשמשים כיום חנות צעצועים.

האם התהליך היה מחויב המציאות ובאילו נקודות זמן? מהו התהליך למסלול אחר ומה אפשר ללמוד מהעבר ביחס לעתיד? 

כתיבה ומחקר: גליה בר אור